כמה מחשבות על חינוך

נתתי לעצמי "לחפור" בתגובה לטור הזה של "חורים ברשת", וספציפית לסרטון הבא שהיה בו:

אז הנה, תהנו:

(ובסוף תגלו גם למה לא הייתי צריכה לכתוב "לחפור" שם למעלה. אם כי זה די טריויאלי)

אוקיי, אז הסרטון הצביע על בעיות ונתן פתרון נורא אמורפי להן בלי שום רמז איך אולי אפשר ליישם אותו.

הוא בעיקר דגדג להרבה מאתנו בעצב של "זה לא אני שנכשלתי במבחנים ההם, זו מערכת החינוך שלא יודעת להעריך אותי נכון / לא יודעת לבחון / לא יודעת ללמד אותי כדי שאעמוד בסטנדרטים הללו" (שזה נכון בחלק מהמקרים, אבל בחלק מהמקרים – ממש לא. לכולנו היו מבחנים שפשוט הגיע לנו להכשל בהם ואי אפשר לסובב את זה אחרת, גם לא בסרטון אנימציה מקוריין).

יש לילד הסחות דעת מהלימודים המשעממים? אוקיי, מי יבטיח שבלימודים מעניינים הוא יתרכז? או לפחות יצליח לנהל את תשומת הלב שלו *בעצמו* (כי אם ננהל לו אותה לדעתי שוב המערכת תכשל – בליצור אדם עצמאי בחשיבתו) מספיק בשביל ללמוד? גם בהרצאות מעניינות אני מוצאת את עצמי בודקת מייל ומאבדת קשב וזה בלי שום ADD. הסרטון מתיימר להציג את ה"חשיבה החדשה" על החינוך בתור פתרון לבעיה הזאת אבל הוא בעצם לא ממש מתייחס אליה, רק לעודף התרופות. (אני מסכימה שאם כ"כ הרבה מאובחנים כבעלי הפרעות צריך לבדוק למה הם עדיין נחשבים יוצאי דופן שצריכים התאמה למסגרת שלא בנויה בשבילם במקום סתם להאביס אותם בריטלין ולשכנע אותם שרק איתו הם בני אדם)

חלק מהעניין של לשים ילדים בקבוצות גיל הוא לעודד התקדמות – לוודא שילד שמתקשה – כן כן, גם במסגרות לימוד חדשות יהיו ילדים שמתקשים, ויש סיכוי שאם הייתם לומדים בהן אתם הייתם אלו שמתקשים! גם אם אתם חכמים! – יהיה לו איזה שהוא "סרגל" להתיישר לפיו, אחרת הוא ילמד עם הילדים הקטנים לנצח ויאבד מוטיבציה להבין את החומר. זה בא מתוך הערכה של קצב לימוד אידיאלי, פלוס-מינוס חצי שנה. ככה אם בסוף השנה ילד חייב לעלות כיתה ובגלל זה הוא חייב לדעת לעשות חילוק ארוך, יש לו מוטיבציה ותאריך יעד, אם כי אני מסכימה שחסרה מוטיבציה שמקורה בעניין בחומר וחסרה תמיכה בקשיים בלמידה. אבל אצלי, למשל, שנחשבתי חכמה מאוד בלימודים, ברגע שהקטע של "כיתות" כבר נהיה קצת אמורפי באוניברסיטה – התואר התחיל להמרח.
(האם הוא לא היה נמרח אם היו "כיתות"? אני לא יודעת, אבל אולי)

וחוץ מזה, הסרטון לא התייחס לשני דברים מאוד חשובים לדעתי.

תרבות האינסטנט – אין לי בעיה עם זה שהמנטליות שלנו השתנתה, אבל ממה שאני רואה, אנשים נהיים ממש לחוצים אם אין להם תשובות לשאלות תוך שניה. וכשהם לחוצים הם לא חושבים. פעם סיפרתי למישהו בפורום על משהו שילמד בסמסטר הבא, ונדמה שהוא נכנס ממש לפאניקה מכך שהוא לא יודע את הדבר הזה. למרות שעוד לא התחיל הקורס שילמד אותו את זה – יש "יודע" ויש "לא יודע", ואחרי שורה של קריאה הוא עדיין היה בסטטוס "לא יודע", מה שאומר לו שהוא לנצח ישאר שם.
בלמידה ובמציאת תשובות יש תהליך, ואנחנו לא מכירים בלגיטימציה להגיד: "אין לי תשובה, אולי אפילו אין לי כיוון, אבל זה בסדר ואמשיך לעבוד על זה". אני מהמרת שיש לזה קשר כלשהו להתפרצות ה ADHD, אם כי כמו למרצה, אין לי שום רקע מקצועי וזו רק הצעה.
אני מכירה כמה אנשים שמצד אחד מדוכאים שהם "לא חכמים" ו"לא מצליחים ללמוד" ומצד שני אם אומרים להם יותר ממשפט אחד שדורש עיבוד במוח של דברים שהם לא ידעו קודם, הם לגמרי יאבדו עניין. זה כמו ילד בשיעור ספורט שלא סובל את התחושה כשהרגליים שלו זזות. איזו מערכת חינוך תצליח ללמד אותם משהו? ו… אילו נסיבות גרמו לזה? אני חושבת שבמקרים האלו זה לא לקות אלא חוסר רצון, שנובע מסביבה שנותנת לזה חיזוק חיובי ("זה בסדר שאתה מתקשה, ילדון, אנחנו אוהבים אותך.." "אה, אוהבים אותי כשאני מתקשה?" המקבילה לתופעה אצל פעוטות של "אה, שמים אליי לב כשאני צורח?")

הנושא השני הוא הלגיטימציה לבורות. זה בסדר להתגאות ב"אני לא יודע" (וההמשך: "ולא רוצה לדעת!"), להגיד "אני גרוע בזה" (בלי "אבל הייתי שמח להשתפר") וזה מוריד מהמוטיבציה לדעת. מה יותר קל, ללמוד את תורת החבורות או להכריז "תורת החבורות זה לא בשבילי"? שניהם לגיטימיים, לא?
אני לא אומרת שמי שלא יודע משהו צריך להרגיש מושפל חס וחלילה, אבל שצריך לעודד *התקדמות* ו*שאיפה* במקביל לידע.
כמו שבתור מישהי שגרועה בספורט, הרגעים היותר מעודדים שהיו לי בתחום היו כשהצלחתי משהו שכולם יכולים אבל אני לא יכולתי עד אז, וקיבלתי פידבק חיובי. היתה שם *התקדמות*. הכירו ב*שאיפה* שלי והיא באה לידי ביטוי, על אף שילדים אחרים הצליחו הרבה יותר. זה היה נדיר, אגב. וקשה למדוד את זה ("חשבון: 60. התקדמות בחשבון: 95") אבל אם בסרטון מותר להגיד דברים בלי להגיד איך ליישם אותם גם לי מותר 🙂

ורק כדי להבהיר: אני לא טוענת שמערכת החינוך הנוכחית או זו שגדלתי בה טובה, רק מצביעה על בעיות בסרטון ומשלימה אותו.
משום מה בתרבות שלנו אם מישהו מצביע על בעיה נקודתית בדבר, משתמע שהוא מתנגד לדבר כולו. אחרת זה ידרוש מאתנו חשיבה מורכבת מדי..

תגובה אחת על כמה מחשבות על חינוך

  1. ailaG הגיב:

    טוב, אז בהסתכלות על הפוסט שלי 4 שנים אחורה הוא יצא קצת לא כמו שרציתי. נרמז ממנו כאילו יש בעיה עם לקויות ואבחונן (אם קוראים אותו לא כמו שהתכוונתי 🙂 ) וזו לא היתה הכוונה, אלא יותר לדבר (א) על הסביבה ללימודים בין אם יש לקות ובין אם אין (זו שגורמת לי להרגיש כאילו יש לי למרות שאין לי. עשיתי רבחון, יש לי רק משהו קליל יחסית) ועל (ב) היחס של העולם אליהן – אם יש הרבה לקויים אז הם לא יוצאי דופן אלא המערכת צריכה להתאים.

    לא זוכרת מה היה בסרטון ואין לי איך לראות אותו כרגע 🙂 רק רציתי להבהיר שזה לא שאני מאלו שחושבים שאם מישהו עם לקות אז הוא לא בסדר או לא צריך להתחשב / ריטלין. יותר שיש בעיה חברתית מערכתית עם טיפול במצב נתון.

    ואולי גם דעתי השתנתה לכיוון ב4 השנים שחלפו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *